קראתי אתמול את טורו של אור אליעז בן ה-16 (כישרון. להשקיע בילד, הורים). קראתי את הטור בשקיקה, בחיוך וגם בעיניים מבריקות. קצת. זה חזר אליי. עברו שלוש שנים. תפיסת המרחב הלא הגיונית של שלוש שנים בצבא שנראים לנו כמו נצח- אל מול שלוש שנים של אסון ספורטיבי שנראה כאילו קרה לפני מספר חודשים ולא יותר מכך. אולי זה הכאב שממשיך לדגור באיזו פינה בגוף, אולי אלה ההשלכות של הרס האולם כמו למשל תקומתה של הפועל אוסישקין שבאופן היסטורי ונכון, חזרה השבוע למקורות שלה כמו אומרת: "הפועל אוסישקין נועדה לזכור ולהזכיר את האסון שקרה, לקחת את הכל מאפס ולבנות מן ההריסות את חזרת הקבוצה למפת הכדורסל; וכשחזרה מבורכת זו תגיע, תחזור גם הקבוצה עם השם האמיתי, ההיסטורי, השם שנולדנו איתו ואין זולתו, השם שאור אליעז כל כך שמח על שובו אבל הצר על כך שלא זכה להיות איתו בזמן שבית המקדש היה קיים". 

אור, גם הגיחה הראשונה שלי לאוסישקין הייתה בגיל 16. כמוך. מאוחר יחסית. זה בכלל קרה תודות להזמנות שקיבלנו. מישהו אמר פעם שכל הדברים הגדולים שקורים לאדם בחייו מתחילים מפיסת נייר מקרית, ממעידה במדרכה של בחורה שביום מן הימים תהפוך לאהובתך. במוצאי השבת ההיא, המחזור השלישי של עונת 91', באתי במקרה וראיתי את שמעון אמסלם, מייק גיבסון, דייויד הנדרסון, ג'יימס טרי וקית' בנט מול הפועל גבעת של "בוזי" ינאי. משחק מגעיל היה, ממש כמו האולם. הפועל ניצחה בקושי, גם קהל היה בקושי. באותה שבת בדיוק פתחה הפועל ת"א של הכדורגל עונה ראשונה אחרי סיום הטיולים ברמת עמידר וטירת הכרמל. הייתה התרגשות והיה גם הפסד במחזור הראשון 2:1 למכבי חיפה באדיבות שולי גילארדי.

 אני הייתי באוסישקין. בין אם מתוך בחירה ובין אם לאו. אני זוכר שמישהו עם טרנזיסטור הודיע מחוץ לאולם שהפועל צימקה בקריית אליעזר ל-2:1 מגול של יובל פילוס, חמש דקות לסיום. שריקת הסיום שם התמזגה עם תחילת המשחק באוסישקין. מאז הביקור ההוא, קרו כמה דברים. היה דרבי כדורסל ביד אליהו שבו החלפתי כרטיס בדקה האחרונה ליציע האדום והחלה האהבה האמיתית לאדום והתיעוב הראשוני והאמיתי לצהוב. הראשון באותה אהבה פרטית היה מספר 6, דייויד הנדרסון, שחקן ענק שלוקח אותי תוך כדי כתיבה במנהרת הזמן למשחק הכדורסל האמיתי הראשון שהייתי בו באוסישקין: מלחמת העולם, תרתי משמע, עם הפועל חולון אל מול אוסישקין מפוצץ. גם בסיום אוסישקין התפוצץ עם תגרת ענק איומה על הפרקט שגרמה לשוטרים לעשות במכנסיים ולהבריח את משה גרטל משם כמו אנפה; תגרה ששודרה במהדורת הלילה בהרחבה והפכה לשיחת היום למחרת.

הפועל הנכונה ניצחה 78:81, דרמטי כשג'ו דומאס מחטיא עם הבאזר שלשת שוויון לחולון. אז גם ראיתי לראשונה מה עושה אוסישקין לאוהדי הפועל: תוך שנייה הקהל בפנים, אמסלם על כפיים. אוסישקין הפך אותי בן רגע מאוהד זוטר לאחד שהפועל בנשמתו. פתאום אני תופס את דאג לי שבא לקבוצה במקום מייק גיבסון וצועק לו: "מספר 1" כאילו אני חורש כדורסל מגיל 4.
אבל לא המכות שהיו בסיום ולא הניצחון והפריצה פנימה היוו את האדרנלין האמיתי שלי במשחק. אתה יודע למה, אור? כי כשהגעתי לאולם נזרקה לראשונה השמועה שבאוסישקין אפשר להתפלח לגג. לא ידעתי עד אז מה זה, אבל כשהתברר שאולם ההתעמלות היה פתוח ואפשר היה לטפס דרכו בקלילות דרך המדרגות אל הגג- אז מי בכלל חשב פעמיים? אלא מה, הח'ברה מההתעמלות הבינו עם הזמן את הפרנציפ של ההתגנבויות ודאגו ברוב המקרים לנעול את האולם ואת גרם המדרגות שהוליך לגג. כאן התחיל פרק נוסף בחיי, פרק שקראתי לו "מבצע אוסישקין", פרק שאולי מזכיר לי את תקופת התיכון יותר מכל דבר אחר.

כמו בתכנון מבצעי באתי מאחור(היכן שהייתה ממוקמת דלת היציאה מהמגרש אל הירקון) אל גרם מדרגות קטן ומוזנח שהיה אפוף בכיסאות בתי ספר הרוסים ונעול בשער מלא חלודה. לשער החלוד היה רווח קטן, מספיק טוב בשביל צעירים מהתיכון בכדי שיוכלו להשתפשף בחלודה, לקרוע חולצה ולהשתחל איכשהו פנימה אל אותה קומת התעמלות שהזכרתי קודם לכן. זה לא הספיק להגיע לגג כי האולם נעול כזכור ואין דרך להגיע לקומה שמעל, קומת הגג. אין דרך? מחוץ לקומת ההתעמלות היה במקרה (או שלא) מונח סוס סמוכות חום, קרוע ומוזנח. הסוס הזה היה ונשאר רגע מכונן מאוסישקין של אותם ימים. הסוס המרופט הזה היה המושיע של נער שרצה לראות משחק כדורסל בכל מחיר. בלי לחשוב עלינו כמה חבר'ה על הסוס, אבל זה עדיין לא הספיק: הסוס קירב אותנו משמעותית אל הגג אבל עדיין יש צורך בקפיצה מראש הסוס אל ברזלי המעקה של הגג. קפיצה אחת. הרבה ריכוז. לרגע הייתי מסתובב לאחור ומזכיר לעצמי: אם לא תפסתי את הברזל בקפיצה הזו, אני נוחת בתוך הירקון.

 

קפצתי כמו אחד שנאבק על חייו ותמיד תמיד תפסתי את הברזל. יש! אני בגג, גג ענק, מוזנח עם שירותים שמישהו לא הוריד שם את המים מתקופת מרסר ולארגי. גג שבמרכזו סורגים המגנים על פתחי הענק הכל כך מפורסמים שאפשרו את הצפייה במשחקים של הפועל. "יציע הגג" קראו לו. שם ראיתי את הפועל לראשונה. שם התבגרתי, לשם הלכתי גם בסופות הגדולות של חורף 91', שם גדלתי עם פרוויס, עם ת'רדקיל, עם שטיינהאור ושמעון ועמוס ודלזל. שם הייתי מחכה לקו 4 שייקח אותי הבייתה. כשהתבגרתי וקניתי כרטיס כמו כל אחד, שם עשיתי גליץ' שקרע מעליי בשר אחרי ניצחון על מכבי רמת גן שהיה אמור להשאיר אותנו ליגה ב-1997 אבל לא כך קרה. שם הייתי כשנתנו למכבי בראש בדרבי ההוא ולא רצינו לרגע לעזוב את המקום לפני שצרבנו כל רגע . 

אם רק אפשר היה לחזור ל"שם". לחזור לתמימות של הגיל של אור, לחזור לגג ולהתרגשות ההתפלחויות של אז, לחזור לקפיצות מסוס הסמוכות, לחזור לאוסישקין. בואו חזרה ימים יפים.